12 שנים של דרמה: מופע הסיום ה-12 של התיאטרון הקהילתי בבאר שבע נערך השבוע
"תמיד התיאטרון היה חלק מהחיים שלי. ברגע שהילדים שלי גדלו יכולתי לחזור לעשות את מה שאני אוהבת, ונכנסתי לתיאטרון הקהילתי. אם לא היה התיאטרון אני לא יודעת איפה הייתי. זה עוזר לי בנשמה ובמחשבות. את כל הטקסטים שלי כתבתי בעצמי, מתוך החיים שלי. זה מרפא אותי" (זינאידה סטוור, משתתפת כעשור בתיאטרון הקהילתי של תוכנית 'הדירות הפתוחות' ע"ש ליליאן ולארי גודמן).
השבוע התקיים מופע הסיום ה-12 של תוכנית התיאטרון הקהילתי בהנחייתה של ד"ר זמירה רון. במסגרת התוכנית תושבות העיר באר־שבע, סטודנטיות ועובדות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב חוברות יחד בתהליך של חקירה עצמית ויצירה אותנטית.
תוכנית זו פועלת תחת המחלקה למעורבות חברתית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, ומטרתה היא לבטא עמדות חברתיות באמצעות כלים אמנותיים. כך נוצרת אומנות חברתית שאינה רק מושא אסתטי להתבוננות באולם התיאטרון, אלא פעולה שמושפעת מהחיים ומכוונת להשפעה עליהם.
הסטודנטיות, העובדות והתושבות חוקרות במשך שנת הלימודים האקדמית את עברן האישי והמשפחתי ביחס לנושא הנבחר של המופע. השנה המופע עסק בהגירה, ומעלה את סיפוריהן האישיים של השחקניות. הגירה בעולם המודרני היא סיפור של עזיבת בית, מולדת, חברים ומשפחה, מתוך כמיהה להקים בית חדש וקבוע במולדת אחרת. את מסע ההגירה וההיקלטות מלוות תחושות ניכור, בדידות, פליטות, תלישות וזרות, יחד עם כמיהה ומאבק להסתגלות במקום החדש.
דפנה שטיין, סטודנטית לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה ותקשורת והמפיקה בפועל, מספרת: "החוויה היא מאוד שונה ממה שחשבתי שיהיה, יש בזה משהו מאוד אישי וייצרי בדברים שהן עושות, כיוון שהן כותבות, מביימות ועורכות את ההצגה מבלי לקחת מחזה קיים. אני עכשיו בשנה א' באוניברסיטה, ואני מאוד שמחה שהגעתי לתיאטרון, כי אני אוהבת את התחום ופוגשת אנשים שלא הייתי מגיעה למגע איתם בדרך אחרת. וזה מנפץ את הבועה הסטודנטיאלית להיות עם נשים שמבוגרות ממני. זה נותן לי מקום לשאול המון שאלות לגבי עצמי – למה רק עכשיו? מה אני יכולה להביא או לקבל מהמפגש הזה".
